ניהול והסכם עיזבון

חוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע כי יחולק עזבונו של המנוח בהתאם לקבוע בצוואתו, אם קיימת, ואם לא נערכה צוואה – יחולק עזבונו בהתאם לחוקי הירושה על פי דין, וזאת בהתאם לצו ירושה או צו קיום צוואה שיינתן על ידי הרשם לענייני ירושה או בית המשפט.

עם זאת, לעיתים מעוניינים היורשים בחלוקה אחרת של נכסי העיזבון של המוריש, וזאת בניגוד לחלוקה כפי שנקבעה בצוותו של המוריש או על פי כללי הירושה על פי דין, אם לא נערכה צוואה.

קיימת חשיבות כלכלית רבה לקיומו של הסכם חלוקת עיזבון בין יורשים. בהעדרו של הסכם חלוקת עיזבון, אם יקבלו היורשים את נכסי העיזבון כפי שנקבע בצוואה ו/או על פי דין, ולאחר חלוקת העיזבון יעבירו ביניהם את נכסי העיזבון לפי ראות עיניהם – עלול הדבר להביא להוצאות כלכליות רבות ולמיסים כבדים בגין העברות הנכסים, לרבות מיסים. 

כלומר, ככל והנכס שנתקבל בירושה יירשם תחילה בחלקים שווים בין היורשים, ורק לאחר מכן תתבצע העברה קניינית בין היורשים, ייחשב הדבר כעסקה במקרקעין החייבת במס שבח, מס רכישה ולעיתים גם היטל השבחה.

לשם כך, יורשים המעוניינים בחלוקה אחרת של נכסי עיזבון המוריש, בשונה מהחלוקה שנקבעה על פי הצוואה ו/או על פי הדין, רשאים לערוך הסכם חלוקת עיזבון.

למען הסר ספק - בית המשפט והרשויות (לרבות לשכת רישום המקרקעין (הטאבו)) רואים בחלוקה כפי שנקבעה בהסכם חלוקת העיזבון, ככזאת הגוברת על החלוקה על פי הדין ו/או הצוואה.